אדם לעמל יולד . . .

מכתב מרגש וכאוב שקיבלתי ורציתי לשתף את הציבור בו

אני כותב את הדברים הללו בעצם לעצמי, אך לכל אדם יש שעות שהוא מוצא את עצמו בודד, בלתי מובן לעצמו, שוקע ביאוש, קפוא מאימת הבלתי ידוע , חרד ממצבו שהסיכויי שרק ילך ויהיה יותר גרוע….

אין כח לחשוב בצלילות, דמעות צורבות את הפנים, הבכי עיתים חונק ומשתנק בעצמו, ועיתים מתפרץ ומטלטל עד שתש כח הבכי, ונשארת רק האימה הגדולה הבילבול והכאב, וחלל שחור ומאיים בתוך הלב….

ואז מתוך עמק הבכא משהו בתוך האדם מכריח אותו להצמיח זרעים חדשים, ולהיות כמין ברייה חדשה ורעננה, ומתחיל תהליך של אהבה וגעגוע, של האדם לעצמו, ושל האדם לבוראו.

אבל הרי זה כבר מוכר עד לזרא, להישבר ועוד פעם להישבר, ולפעמים זה לא מרפה והיאוש כופה עצמו על האדם בכל כוחו כל הזמן, חבל על המאמץ, הרי ממילא לא תצליח ותשקע שוב ביאוש, הרי הצרות שלך לא רק שלא נגמרו אתה עדיין לא ראית מה זה צרות אמתיות, חכה חכה … הנה זה מעבר לפינה…..

האם לכך ירדתי לעולם, הכל כדי לעבור התעללות נפשית, ובתמורה לכך לקבל שכר בעולם הבא?, האם עלי להשלים עם מצב של כאב וטלטלה תמידית העיקר בכדי שח"ו לא אהיה אוכל לחם חינם??,  למה שום דבר כאן לא נראה הגיוני, איך שייך לקבל ולהאמין בצורת חיים כה צינית ללא חמלה???

קטע מדברים שכתב נראה לכאורה:

… פעם הייתי במקום שמיועד לנערות חוזרות בתשובה מתחילות, שהיה יותר מקום קליטה לנערות זרוקות ברחוב, והיו שם נערות מרקע הכי פשוט. דיברו על קשיים ומצוקות, ואחת הנערות אמרה שהקב"ה אין לו לב. בעיני המדריכות היה לרגע זעזוע כאילו שמעו חילול קודש ואחר כך ביטול סלחני. בי זה הכה והיה רגע חשוב שאני זוכר היטב שנים רבות.

…. היה לנו אלוהים חיים ואיבדנו את זה. אצלנו הכל רק חידות. פילוסופיה, מושגים מופשטים, למדנות. עברנו ברגל גסה על כל האזהרות, גילינו את הסוד והגשמנו אותו. איבדנו את התמימות. הפכנו את האלוהים למושג למדני. לתקווה נכזבת ובודדה, אהבה חד צדדית אל מושג מופשט של אינסוף מושלם שאינו יודע לקבל אהבה. שאין בו היזקקות לה. שגם אם הוא אוהב זה בעיגולים מושלמים שמקיפים את הכל בשווה. שאין לו לב. הכל מת ונעשה שממה ומלח.

הנערה הזו אמרה את דבר התורה הכי חשוב ואמיתי והופך עולמות ובורא חיים שנאמר מזה שנים רבות מאוד. היא חיפשה אבא ובאה למדרשה ומצאה אלוהים שאין לו לב. ולא היתה מקולקלת מדי מכדי לשאול על זה בפשטות ותמימות. הקושיא שלה צריכה לרסק את כל העולם שלנו !!!

קישור לדברים המלאים של נראה לכאורה

 

עלינו לקבל שאין באפשרותינו להבין הכל

ישנו משל עממי המספר: היו שני דליים האחד שלם וחזק, והשני סדוק ומלא חורים. כל בוקר היה המשרת שואב  וממלא את הדליים מים מהנהר הגובל בחצר אדונו הנעלה, הולך כברת דרך בשבילי החצר עד פתח הארמון, ומעלה מים זכים לפני אדונו הרם. והיה הדלי השלם גאה מאוד בעצמו שהרי מביא הוא כמות נאה ומרובה של מי שתייה לאדונו, ואילו הדלי הסדוק היה מבויש שכן בקושי נשאר בו מעט מים, והיה נואש ואומר לעצמו מה טעם צריך לטרוח בכל פעם מחדש למלאותו במים, הרי תיכף ומייד המיים יזרזפו וישפכו לארץ בחזרה, אם כן מה טעם בכל זה ????

נענה לו לו האדון באומרו: אינך מבין מאומה, עוד יבוא יום ואראה לך מה הטעם הנשגב בכל זה.

לאחר שנים רבות סייר האדון בשבילי החצר והצביע על העצים הפורחים והמלבלבים שגדלו לאורך השבילים, ואמר לדלי הסדוק: רואה אתה כל העצים הנפלאים הללו מעשה ידך להתפאר המה!, שכן לולא השקת אותם במים כל יום במסירות היו נובלים, ובזכותך הם צמחו ונתגדלו עד מאוד!.

אודות 'אור-היושר'

מחבר מאמרים ופרקי הגות,
פוסט זה פורסם בקטגוריה קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

39 תגובות על אדם לעמל יולד . . .

  1. ayelethashar הגיב:

    לאור היושר שלום

    תודה שאתה מפרסם מכתב זה שמבטא באופן כנה תחושות שבוודאי, עוברות גם על אחרים ובמיוחד בציבור הדתי והחרדי שלא מעז אפילו להודות בפני עצמו שאכן הם קיימים.

    החינוך מכוון כל הזמן להתאים את עצמיך לאידיאל והגדרות, שאולי מבחינה חיצונית מצליח
    והכל נראה בסדר, אבל מבחינה פנימית תוהו ובוהו.

    לעומת העיון והלימוד בטקסט, והדיון סביבו, ההתבטאות האישית הכנה מאפשרת התבוננות פנימית , בחירה מחודשת , ופתח לשינוי מבורך.

    לכותב המכתב והמזדהים עימו

    נכון החיים בעולם הזה הם לא חגיגה מתמדת ואולי לחלקינו הם ייסורים מתמשכים. אלה החיים, ומילים אלו בוודאי אינן מנחמות אותך. כילדים עוד השלינו את עצמינו בתוכניות לעתיד, המציאות טופחת על פנינו ואנו מגלים ככל שמתבגרים שאיננו משיגים ומקבלים את שרצינו למרות כל המאמצים.

    אז איפה התקווה?

    התקווה היא עוד בעולם הזה , אם תבין שיש אבא שברא אותך שקורא לך , שלא הוא מייסר אותך אלא הנתק ממנו מייסר אותך.

    הוא לא מבקש ממך שתהיה צדיק או לעשות מאמץ עבורו , הוא מבקש שתבוא אליו כמו שאתה, מיואש, עייף ממאבקים וצרות ותבקש את קירבתו את הקשר המחודש עימו. הוא רוצה לנחם אותך לטהר אותך הוא רוצה עבורך הרבה יותר ממה שאתה מבקש לעצמיך. הוא רוצה שתכיר אותו אישית את חסדו את טובו. הוא רוצה שתכיר אותו כאב רחמן ולא בטעות תסתכל עליו כרודן. הוא ילמד אותך לזהות את המתעלל ולהתרחק ממנו. הוא יעשה זאת לא אתה.

    בתהילים קג' פסוקים יג'יד' דוד שמכיר את אהבת הבורא אומר "כרחם אב על בנים ריחם יהוה על-יראיו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו." כשאנחנו חוזרים אליו ומבקשים את קירבתו, עלינו לדעת ולזכור, זה כל מה שאנו צריכים לעשות, בקשת לב אמיתית. הוא מקבל אותנו כאב רחמן המכיר אותנו לפני וליפנים סולח, מוחל ומחדש בשמחה את הקשר איתנו. ממלא אותנו אור ונחמה.

    מי שאיננו יכול לבוא עם לב פתוח כי יש לו טענות שיביע אותן, הרי הבורא יודע שהן קיימות. יבקש סליחה שכך הוא רואה ומרגיש. יבקש שיוכל להיות בקשר מחודש עם הבורא, קשרי אהבה של אב ובן.

    מה שחסר לך באמת לפני כל פיתרון גשמי, הוא אהבתו של אבא בוראך , שינחם אותך מבפנים שימלא אותך ברוח חיים, יד שאוחזת בידך ואתה אוחז בידו משרה ביטחון ותקווה. מהמקום הזה לא משנה מה יקרה הסבל והיאוש יעלמו.

    אני מתפללת ומבקשת מבורא עולם שנשוב אליך במהרה, שהלב ייפתח לבקש אותך באמת ובתמים כמטרה ראשונה בחיינו. שנכיר אותך אבא, שנרגיש את אהבתך ונוכחותך, במציאות, בחוויה ובאמונה. שנוכל להשתתף בתוכניותיך בעולם הזה. שנוכל לשמוח זה בזה. אמן!

    תודה שלמרות מה שאנו, אתה מקבל אותנו בזרועות פתוחות ומחכה לנו באהבה וסבלנות.

    אילת השחר

    • שמחתי למראה התגובה, ונהנתי מאוד מהתוכן, כרגיל התגובות שלך תמיד עם המון חכמה והבנה.
      אך עדייין אינני יודע כיצד לענות למי שמנסה ומשתדל להתקרב ולאהוב את בוראו ולהתקשר איליו, ובדבר הזה עצמו, הוא נופל שוב ושוב, מחמת קשיי החיים בגשמיות וברוחניות, ושום דבר לא מאיר לו פנים, לא הצלחה כלכלית, ולא הצלחה בלימוד התורה, ולא הצלחה בעבודת המידות, עד שהוא מגיע לספקות ובילבולים באמונה, וממש עד דכדוכה של נפש, רח"ל.

      • ayelethashar הגיב:

        לאור היושר שלום

        אם הבנתי אותך נכון? אתה חסר אונים ולא יודע כיצד לענות לאדם מיואש ומדוכא מהחיים, מעצמו, ממאמציו לדבקות, ומהידע שצבר. מיואש מעזרת הבורא, תוהה על ההתנהלות בעולמינו והספקות מחלחלות בו. אתה רוצה בוודאי לענות באופן כזה שיצא מהיאוש לתקווה, מספיקות לאמונה, שיוכל שוב להושיט יד לבוראו ושידע שאיננו לבד.

        כמי שנפל בחלקו ליעץ ולהדריך מדי פעם, אני עומדת לא פעם מול אותה בעיה. אין לי מילים, אני חסרת אונים , גם אם יש לי תשובות אני מרגישה שהם יפלו על אוזניים חסומות. ובכל זאת מאוד רוצה לעזור.

        הבורא נתן לי להבין שזו הזדמנות גם בשבילי לחזור אליו להיות התלמידה שלו, לא יודעת, לא יכולה לעזור ורק הוא בחסדו ובטובו יכול לעזור.

        הוא הראה לי שהאגו שלי רוצה לעזור, רוצה לראות שינוי וחושב שבמילים ועיצה הוא יכול לעשות זאת.

        לאט לאט הכרתי וקיבלתי שבמציאות, לא העיצות ולא המילים שלי , עושות את העבודה ומשפיעות, לא איתנו ולא עם הזולת.

        רק הבורא פועל בנו ולכן אני משוחררת מעול ההשפעה, העשיה והתוצאות, כי הוא פה למענינו ורק הוא יודע בדיוק מה אנו צריכים ויתן ישירות לבן אדם מענה, בהרגשה במחשבה וכו'. או יתן בפינו את המשפט המתאים למצב, שיוכל להיכנס ללב הזולת או להעמיד אותו בפני בחירה ברורה.

        אנחנו רק צינור לתפילה והעברת מסר, והבחירה היא של השומע. למדתי לשחרר את הזולת לבורא , לזהות את האגו שלי שסובל כשהשומע מתעקש להישאר בשלו, לראות את סיבלו וחסימתו להכיל את המצב שאין לי מענה, להתפלל עבורו ולענות רק אם הבורא יתן.

        הבורא לימד אותי לזהות ולא לערבב את האגו שלי. לסמוך עליו שיטפל, שיש לו את כל הדרכים להגיע אל כל אדם .

        בישעיה נט' א' אומר הנביא:
        "הן לא קצרה יד- יהוה מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע.
        כי אם עוונתיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע.
        כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה .
        אין קורא בצדק ואין נישפט באמונה בטוח על -תוהו ודבר שוא הרו עמל והוליד עון."

        למי שלא מצליח כלום ומתיאש.

        לגבי אותם המבקשים בכל ליבם קירבת אלוהים ולא הולך להם בשום תחום כפי שכתבת, לא גשמי לא רוחני ולא מצליחים למרות כל המאמצים.
        מציאות הגורמת להם לבילבולים ולחוסר אמונה. מצבם טוב זהו מצב שהם סוף סוף יכולים להרפות מהמאמצים של האגו לשנות משהוא בחייהם להכיר שהמאמץ להיות צדיק בלתי אפשרי, להכיר שאנחנו חוטאים. כל הידע שצברנו מלימוד לא עוזר לנו האגו מתגבר והוא שולט.

        רק אם ניתן לבורא להיכנס בנו בלי עזרתינו כמו דל ואביון שאין לו כלום, כמו תינוק שצריך לשאת אותו וללמד אותו, יתגלה לנו אבינו בוראינו בכל אהבתו. אלו לא מילים , אלא מציאות חוויתית שמתרחשת בנו בחמשת החושים. אל תנסו להבין תבקשו מהבורא לחוות.

        במשלי כד'פסוק יג' הוא אומר: "אכל בני דבש כי-טוב ונפת מתוק אל חיכך."
        כך הוא רוצה שנחווה את השפע שלו, עוד בעולם הזה נוכל לטעום מטובו.

        דווקא הבילבולים והיאוש יכולים להביא אותנו, את אלה שרוצים את הבורא לפני הכל, להכרה ברורה שאיננו יכולים להגיע אליו במאמצים שלנו. ואם הוא לא עושה אנו אבודים. ממצב פנימי זה, תעלה בקשה לעזרת הבורא, מכל רמח האיברים ושסה הגידים.

        אם האדם מיואש ולא טוב לו, כי חיי העולם הזה לא טובים לו, יש פתרונות אנושיים, פסיכולוגים, יועצים למיניהם.

        אם האדם רוצה קירבת אלוהים חי , דביקות , אז ברור שמשהוא בקשר חסום ומן הסתם האדם רוצה לחיות מהאגו הגשמי הפסיכולוגי או הרוחני ולא רק מרוח אלוהים. ואז הבורא עוזר לו ולא ממלא לו את רצונות האגו , כדי שיוכל לשוב אליו.

        אי אפשר לערבב, גם להנות מהעולם הזה וגם מאור אלוהים . ראשית הבחירה אמורה להיות ברורה בתוכינו. אם בחרנו את הבורא ותוכניתו כדבר ראשון בחיינו, ברור שהוא יעזור לנו להגיע אליו וכל מה שיחסום את הדרך הוא יקח אותו מאיתנו כי זה מה שביקשנו.

        כמובן האגו יסרב יתלונן ויצעק. הרי הוא נילחם על חייו הוא רוצה לחיות ולישלוט בנו במקום אלוהים. הוא יעשה הכל כדי לשכנע אותנו שהוא צודק עד שנחשוב שזה רצון הבורא. וכך הוא מרמה אותנו כדי שניתן לו חיים. רק הבורא יכול לעזור לנו לזהות מהיכן הקולות והמחשבות, האם מהאגו או שזה רצונו.

        יחד עם זאת הוא נתן לנו בחירה ואינו כופה את עצמו עלינו .הוא מחכה שנבוא מתוך בחירה ורצון אליו.

        תודה לך אלוהים על טובך הגדול.

        אילת השחר.

      • שיר הגיב:

        מה התכלית-שולי רנד

        מה התכלית של זה הכאב
        אם לא לנענע לי את הלב
        ששקע בתרדמה
        וזה זמן רב שלא החסיר פעימה

        למה באתני זה הקלון
        רק לנפץ בי את הדמיון
        שאני מין כל יכול
        נוח לסלוח נוח למחול

        מה רצתה זאת הנפילה
        רק לעורר אותי שוב לתפילה
        אל השמיים האדומים
        שיתהפכו עליי לרחמים רחמים רחמים

        לב העולם אתה שומע
        מה זה לפתע מפחד אני
        באמונה אני יודע, יודע
        שלא תבזה תפילת עני
        שלא תבזה תפילת אני

        כמה חביב זה הכאב
        עת הוא מזכיר לי מי המסבב
        מי מוציא מוליך ומביא
        מי את כול זאת עליי באהבה הביא

        טוב ויפה זה הכיפוף
        שמשבר לי עוד קצת את הגוף
        הגוף שאף פעם לא מתרצה
        הן כבר זחלתי לכבודו עד הקצה

        מה רצתה זאת המכה
        רק להוליד מתוכי צעקה
        אל השמיים האדומים
        שיתהפכו עליי לרחמים רחמים רחמים

        את עיני עצמתי סגרתי את הספר
        שעה שהיתי ליישב את דעתי
        את גאוותי השלכתי בפינת החדר
        וכך עמדתי לפרש את שיחתי

        לב העולם אתה שומע…

  2. luisa1234 הגיב:

    לכותב המכתב המיואש שלום רב, "איילת השחר" אמרה לי לקרא מאמר זה, ובאמת הקריאה לעזרה נשמעת היטב: אני חיה עם אלוהים מאד בפשטות, כל יום, ומכירה אותו אישית,כבר שנים, ואני יודעת שהוא נגיש לכולם. הדבר הכי נכון לעשות הוא לקרא לאלוהים לעזרה, והוא יפתח את הלב, כי הוא אבא אוהב. עוד מידע יש בבלוג "אלוהים ואני".www.luisa1234.wordpress.com

    • דווקא על אותם האנשים שחיים בפשטות עם בורא העולם, ומדברים עימו כמו אל אבא רחום, מבקשים ומתחננים, דווקא הם כשהכל מזעיף מולם פנים, והמצב בכל התחומים רק מתדרדר והולך, הם חשים שהאבא מעניש אותם ומתעלל בהם, והם שואלים את עצמם הזה הוא אבינו מלכינו ?, מדוע דווקא יש חשש מפני "יאמרו הגויים איה אלוהים", וכי הבנים שלך אינם צריכים להרגיש הנה אלוהינו זה קיווינו לו ?

      • ayelethashar הגיב:

        לאור היושר שלום

        השאלה על מה הם בוכים על חיי העולם הזה? או על זה שאין להם אמונה, דביקות, קשר חי עם הבורא, שלא רוצים במקום ראשון את אבינו מלכינו?

        זהוי ברור על מה בוכים ובחירה ברורה מה הכי חשוב לנו בחיים, יכולה להביא מרפא מידי ומפגש עם אלוהים חי ואוהב.

        אילת השחר

  3. ayelethashar הגיב:

    תגובה "לנראה לכאורע"

    קראתי את שכתבת, אתה מתאר את מערכת היחסים עם הבורא. אתה אומר "לא חסרה לי שאיפה והתעוררות , חסר לי דרך וכיוון וידיעה". אתה מתאר את התסכול מחוסר המפגש עם הבורא, הדרישות הבלתי פוסקות, כביכול מהבורא, ביקורת ואשמה עצמית שמתלווה אליה וטענה למה? הרי אני רק בן אדם ומשתדל מאוד. אבא היה אמור ללטף אותי לא להכות ולדרוש עוד. ואצטט אותך שוב "כשאני מול צרה ובאים אלי בדרישות נוקשות וחמורות ומענישים אותי ואני לא יודע על מה "…ואני שואלת אותך האם באמת הבורא הוא זה שבא אליך בדרישות מחמירות ויורד עליך מבקר ועד ערב? מי זה שלוחץ עליך עד צאת נישמתך?

    תארת תפיסות שונות של מערכות היחסים בינינו ובין הבורא, שנראות לך לא הגיוניות ואומנם בצדק כי מי אמר שתפיסות אלה נכונות?

    אני מסכימה איתך עם המסקנה שלך "היה לנו אלוהים חיים ואיבדנו את זה. אצלינו הכל רק חידות, פילוסופיה, מושגים מופשטים, למדנות." ואני מוסיפה, שהחריפו בגלות והיום מקבעים אותם כאילו זה הקשר שהבורא רוצה מאיתנו.

    נראה שלמדת הרבה אבל איבדת דרך, חיבור פשוט, אלוהים חי בתוכך בחוויה, מרב מידע וידע.

    אני אתיחס למספר היבטים שהביאו אותנו למצב יחסים מנותק מקשר חי עם הבורא. והיכן המפתח ליצירת מערכת יחסים חיה. ואני תפילה שהקב"ה יפתח את הלבבות ושנוכל לחזור לחיקו של אבינו האוהב לא בתאוריה, אלא בחוויה. בבלוג שלי "דוד וגולית" {אפשר להקליק על ayelethashar
    למעלה} כל רשומה עוסקת בקשר החי עם הבורא.

    אני מצטטת "הנערה שחיפשה "אבא" ובאה למדרשה ומצאה "אלוהים שאין לו לב". אומרת דרשני. במקום שהמורים היו אמורים להפגיש אותה עם אלוהים חי, חנון ורחום ורב חסד הפגישו אותה עם אלוהים שכביכול אין לו לב .

    על זה אלוהים אמר לנביא יחזקאל לומר לעם פרק כב' פסוק כו' ופסוק כח':"כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, בין קדש לחל לא הבדילו ובין הטהור-לטמא לא הודיעו ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם…
    ונביאיה טחו להם תפל חזים שוא וקסמים להם כזב אמרים כה אמר אדני יהוה ויהוה לא דבר"

    {הערת ביניים, אני מציעה להחזיר את כל מה שאתה יודע ושמעת עד כה כולל פרשנויות מהספרים ומעצמיך, לידי אלוהים. לפנות את הראש, להרפות את המאמץ להבין, ולבקש מהבורא שיתן לך את מה שהוא רוצה שתשמע בפסוקים. אני יודעת שאחד הדברים הקשים הוא להתרוקן מהידע שצברת , להרפות את המאמץ להבין, גם על זאת יש לבקש עזרה. עכשיו כדאי לחזור ולקרוא את הפסוקים הנ"ל.}

    המורים עצמם חווים אלוהים של גלות ולא אלוהים חי אלהים של גאולה.

    מה מפריע לקשר החי?

    אנחנו לומדים על אלוהים אבל לא חיים וחווים את אלוהים. אנחנו מלאים במידע איך,כיצד ולמה . לא נשאר מקום למידע חדש , ומרב מחשבות ושקלא וטריא אנחנו לא שומעים קול דממה דקה, קול אלוהים.

    אלוהים נתפס כרודן, מאיים, מעניש. תוצאה של גלות , של חינוך ומסר לקוי על אלוהים הנובע מהנתק של המחנך בעצמו מהקשר החי עם אלוהים..

    לפעמים אנו משליכים מערכת יחסים קשה עם האבא האישי למערכת היחסים עם אלוהים והוא נתפס בעיננו כמו האב האנושי שאנו מכירים דורש מעניש וכו'.

    נכון שאלוהים אמר שאם לא נקיים את הברית בסיני, הוא יגלה אותנו . לא עמדנו בדרישות ואומנם גלינו והקשר החי עם אלוהים נעלם. סבלנו כפלים אומר הנביא גם על חטאינו וגם על חטאי הגויים.
    אלוהים החזיר אותנו לארצינו כפי שהבטיח, והגיע העת לתחיית הרוח.

    בגלל החשיבה הגלותית והסתר הפנים הממושך, אנחנו מנסים גם היום להחיות את הרוח בעצמינו ולא מבינים מדוע כל המאמצים לריק. את הרוח יכול להחיות רק הבורא, הוא לא מבקש דבר . רק את בקשת הלב לשוב אליו, להרפות את המאמצים להיות טובים וצדיקים . לא הצלחנו מאז מתן תורה כשלושת אלפים שנה, צריך להכיר בזה שאין לנו יכולת. עכשיו הוא בעצמו רוצה לנקות ולטהר אותנו, הוא רוצה לתת מרוחו בנו, הוא רוצה לחיות אותנו, הוא רוצה ללמד אותנו.

    רק הוא יכול להוציא אותנו מהרוח האנושית האגואיסטית ולברוא בנו רוח חדשה עם תכונות אלוהיות.

    אנחנו אמורים להסתכל על אלוהים כגואל, אבא שמחכה לילדיו שחזרו מהניכר עיפים מותשים , מודים שחטאו, מבקשים סליחה והוא רק מחכה לרגע הזה, פותח זרועותיו מחבק אותנו , מנחם אותנו צוחק איתנו ושוב אנו לא לבד.

    הנבואה שמתארת בפועל מהלך זה נמצאת בירמיהו פרק לא' פסוקים ל' לא' לב' לג':

    "הנה ימים באים נאם-יהוה וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה.
    לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם -יהוה. "

    הברית ביציאת מצרים היתה על תנאי ולכן גלינו כי לא עמדנו בברית. עכשיו ברית חדשה שאין בה תנאי .

    ממשיך הנביא "כי זאת הברית אשר אכרות את- בית ישראל אחרי הימים ההם נאם-יהוה נתתי את תורתי בקרבם ועל -לבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם.
    ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את -יהוה כי-כולםידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם-יהוה כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר-עוד".

    אלוהים יעשה זאת, הוא סולח לנו, לא יזכור עוד חטאינו. יכתוב את התורה על לבנו ויתן אותה בקירבינו. כמו שנאמר " מבשרי אחזה אלוה".

    נותר לנו רק לבקש לחזור אליך אבא יקר, תעזור לנו להשיל מעלינו את מטען הגלות, תשחרר אותנו מהאשמה , מהקולות התובעים מאיתנו שלמות שאיננו יכולים לעמוד בה, המביאים אותנו ליאוש, ומרחיקים אותנו מסליחתך וחסדך באזהרות הפחדות ואיומים.

    תן לנו להכיר אותך מחדש, למד אותנו את דרכיך, גלה לנו את רצונותיך היום .תן לנו לשרת אותך בתוכניותיך הרעף עלינו מאהבתך, תן לנו אמונה ניצחית , דביקות ללא הפסקה.

    אתה מלך העולם והאב הפרטי שלי ושל כל אחד, תודה שפתחת צוהר, דרכו כל מי שירצה יכול לבוא אליך.

    אילת השחר.

  4. אילת השחר הגיב:

    ועוד נקודה הגיע הזמן להכיר את המתעלל בנו. הוא בא מהרוח האנושית , כלומר האגו, הרצון לקבל לעצמו, האני שחושב שהוא כל יכול . כל זמן שהוא חי בנו הוא רודה בנו, מתעלל בנו ומנתק אותנו מהבורא.

    וכדאי כבר היום לא לבזבז שניה לבקש להכיר את המתעלל בתוכינו, ואת המושיע אותנו.

    לא רק לשמוע אלא גם לראות לחוש ולחוות.

    לא במילים, לא בספרים, אלא ברוח אלוהים.

    אילת השחר

    • מתאבק בעפר רגליהם הגיב:

      עם כל הכבוד וההערכה הרבה שיש לי לרבנים/יות שכותבים כאן, שכל היאוש מגיע בגלל האגו, או בגלל שאנחנו שהייחס שלנו לבורא הוא במצב של "אני" ו"אתה", אחרי כל ההסברים המחוכמים [ומהם דברים נכונים ואמיתיים], בשורה התחתונה בלי להתפלסף יותר מידי אינני רואה תשובה חדה וברורה ומניחה את הדעת לכותב המיואש או לנערה הטוענת שהיא מחפשת את הלב של אביה שבשמיים, ולא מוצאת.

  5. ayelethashar הגיב:

    למתאבק בעפר רגליהם שלום .

    לידיעתך אני לא רבנית ולא אשת רב, אני לא דתית וגם לא חילונית אני בת ישראל הרוצה בגאולת ישראל ובהתגלות אלהים בעולם.

    אני רוצה להשתתף בתוכנית אלוהים ולקחת חלק פעיל אם אתבקש, וכמובן אני רוצה קשר ישיר ואינטימי, להכיר את בוראי, את דרכיו, את אהבתו, להרגיש את נוכחותו ולדעת בביטחון ובחוויה שתמיד יש לי אבא, שבכל מצב אני יכולה לחזור אליו.

    אני לא כותבת הסברים מחוכמים, הם יכולים להישמע כך למי שלא עבר תהליכים פנימיים עם אלוהים. אני משתפת מניסיון חיי. עברתי הרבה סבל בחיי, אני מכירה את רגעי היאוש הכאב גם הגשמי וגם הרוחני, ואני יודעת בחוויה האישית מי עמד לצידי תמיד, מי נשא אותי, מי נתן לי אויר לנשימה מי הושיט לי יד, לימד אותי והוציא אותי מגלות לחרות מבדידות לחיבוק של אבא אוהב.

    לכן אני יכולה להעיד איפה המוות והיכן החיים. אני יכולה להעיד על אלוהים רחמן רב חסד לאין שעור גם כשאני בעמק הבכא, כשהכל לא הולך. אני יכולה להעיד מי המתעלל בנו, להעיד שבידינו הבחירה עם מי להיות.

    בחסדו הוא מראה לי היכן הזולת תקוע , היכן הוא חסום היכן הוא טועה, וכיצד הוא יכול לחזור לאביו שבעצם נמצא. את מה שהוא מראה לי ואני חווה בקשר איתו, כל אחד יכול.

    נתתי תשובה חדה וברורה לכותב המיואש ולנערה המחפשת אלוהים חי ואוהב.

    יש אלוהים חי ואוהב , לא מצאתם אותו בגלל הדרכה לא נכונה על אלוהים והקשר איתו.או בגלל ששמתם את האגו לפני אלוהים והוא חוסם מאיתנו את האור.

    ברור שאצל כל אחד צריך לאבחן את נקודת החסימה, בבלוג אפשר להתיחס כללית וכל אחד יכול להתבוננן פנימית ולראות היכן הוא נמצא.

    מי שמנסה למצוא פיתרון לבעיותיו האישיות וגם קשר עם אלוהים לא יוכל למצוא את אלוהים. הוא צריך לבחור מה קודם למה. המטרה צריכה להיות ברורה בתוכו ואז תבוא תשובה ברורה. אם אני שמה את כל בעיותי האישיות בצד, ואני מבקשת אלוהים, בלי כל תנאי איך הוא אמור לענות לי, הוא יתגלה אולי במחשבה, אולי בהרגשה, אולי במציאות ולא יהיו ספיקות מי הוא.

    הצבעתי על הסיבות שמסתירות את האבא האוהב . ראה בתשובתי לרואה נכוחה.

    אם קשר חי עם אלוהים אינה תשובה המניחה את הדעת, אז מה היא תשובה המניחה את הדעת?

    עובדה שהעולם הדתי עדין מקיים את הקשר באופן גלותי, שם אלוהים לא היה חי, חוץ מליחידי סגולה. הוא היה קשר שניסו לחיות אותו דרך, הזיכרון, הלימוד, מנהגים סמליים.

    השיטה הדרך היום הוא אלוהים עצמו , ראה ירמיהו לא' הרחבתי בתשובה לרואה נכוחה. קשה לנו אחרי נתק של אלפיים שנות גלות, לדמיין שאלוהים יענה, ועוד לנו לפשוטי העם שאין באמתחתם , לימוד, מעשים , אלא רק לב שרוצה אלוהים , זהו בדיוק המפתח לגלות את לב אלוהים , לב נפגש עם לב.

    הכי קשה לאלה שצברו ידע , כדי לקבל ידע חדש צריך לפנות מקום בראש להפוך לדף חלק. גם זאת לא נוכל לעשות לבד אלא מתוך הסכמה ובחירה, לבקש מהבורא להתנקות מהמידע ולשמוע מה הוא אומר לנו היום.

    ולך המתאבק בעפר רגליהם, כבר אמר משלי פרק ב' על הקשר החי, על החכמה שבאה ישירות מאלוהים. אם תקשיב לחכמה אם תטה ליבך לתבונה , אם תקרא לבינה, לתבונה תתן קולך "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשינה , אז תבין יראת יהוה ודעת אלוהים תמצא, כי יהוה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

    אילת השחר.

    • "איילת-השחר". כתמיד, התוכן מחכים ומעשיר, חווייתי ומעצים, נעים להשכיל, נחמד למראה.

      את כותבת: "אנחנו אמורים להסתכל על אלוהים כגואל, אבא שמחכה לילדיו שחזרו מהניכר עיפים מותשים , מודים שחטאו, מבקשים סליחה והוא רק מחכה לרגע הזה, פותח זרועותיו מחבק אותנו , מנחם אותנו צוחק איתנו ושוב אנו לא לבד." וגם: "עובדה שהעולם הדתי עדין מקיים את הקשר באופן גלותי, שם אלוהים לא היה חי, חוץ מליחידי סגולה. הוא היה קשר שניסו לחיות אותו דרך, הזיכרון, הלימוד, מנהגים סמליים." "השיטה הדרך היום הוא אלוהים עצמו… קשה לנו אחרי נתק של אלפיים שנות גלות, לדמיין שאלוהים יענה, ועוד לנו לפשוטי העם שאין באמתחתם , לימוד, מעשים , אלא רק לב שרוצה אלוהים , זהו בדיוק המפתח לגלות את לב אלוהים , לב נפגש עם לב."

      ומתוך התבוננות בדברייך אני מניח שאת סבורה שדרך היהדות הישנה והמסורה אי אפשר לקיים קשר אמיתי עם הבורא, מהסיבה שאין שם "לב" אלא רק מנהגים וחובות סמליים. ואת מציעה דרך חדשה של "לב נפגש עם לב", כהגדרתך.
      והתהיות הם כדלהלן.
      א. מה כוונתך בדרך החדשה, במה היא שונה מהמסורה והמקובלת?, הרי גם חז"ל אמרו "רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב)" ?
      ב. מה יעשה מי שבא עם הלב, ולא נענה במאומה?, והיקום כולו רק מזעיף עליו פנים?, והוא עדיין מרגיש לבד ובודד?
      ג. למה כוונתך שהיום אין לנו יכולת לתקן מאומה, אז למה בעצם ירדנו לעולם הזה, רק לרצות להיות בקשר עם אלוהים בלבד?

  6. אבי ו. הגיב:

    שאלות בדרך כלל הם דבר העוזר לאדם להתקדם. וכן יש שאלות שלא אמורים לשאל. עצם שאילתו והעמדתו כראויי לשאלה מראה שהדבר הלא נכון מצוי במרכז.

    אלוהים יצר אותנו. ובלעדו אין אנחנו חיים. וחיים שאין הוא במרכזו ריקנות ומוות היא.

    ודע שלא מספיק לעשות הטוב והישר יש צורך להוריד הבמות.

    וכולי תפילה שתהייה פתוח מספיק ומתוך הקושי הבלתי אפשרי לשינוי תן לאלוהים להצליח איתך.

    • אבי וולמן, תודה על התגובה והמילים המחזקות.
      אם תוכל להרחיב יותר, למה כוונתך בצורך להוריד הבמות?
      אגב עיינתי בבלוג שלך, וראיתי שכתבת מאמר בשם: סליחת החטאים, הברית החדשה, הלב החדש והתחדשות החושים. ואתה מרבה לדבר על הגאולה, דומה מאוד ל"אילת-השחר" שמדברת על דרך חדשה, ועל דור הגאולה. ומאוד לא ברור לי מה הכוונה בכל הדיבורים על ברית או דרך חדשה ועל תהליך הגאולה, אלו הם דברים שמזכירים לי כתות משיחיות הזיות, ובמצבים של יאוש קל מאוד לאנשים להיתפס לחלומות וורודים על גאולה ועולם חדש עם דרך חדשה וכדו', אז אודה לך ולה, אם תואילו להבהיר את הדברים יותר.

  7. אבי ו. הגיב:

    אפשר לעיין באתר ולשאול שאילות עניניות.

    בקשר לזיכרון שלך "שמזכירים לי" חלק ניכר מחיבור לאלוהים זה לשכוח את כל הדרכים שטעינו בהם רק על מנת לראות את הדרך שכבר מימים פרוסה לפנינו.

    ותדע שאפשר למצא בכל אחת חיסרונו "כי אין צדיק בארץ …" אבל בשביל זה לא צריכים להרפות מלחפש אמת האלוהי והחיבור איתו. ולהתפלל שאלוהים יתן לך החוש להבדיל בין האמת ושקר. וקרובים הם אחד לשני מאוד מאוד עד שלפעמים נראים כאחד. אבל רק אחד מוליד יראת שמים וחיבור אמיתי. והשני מאכיל את האגו האנושי (וגם האגו הרוחני)

    • אבי וולמן, אני מתנצל כי לא הייתה כוונתי להעליב או לקנטר, רק להבין ברור לאן אתה חותר, וגם מהאתר לא יצא לי ברור מה היא הדרך שאתה מציע, ובמה היא שונה מהמסורה המקובלת, [אני מבין שהכתיבה בשפה העברית קצת קשה לך, אז ערכתי ותיקנתי את תגובתך החשובה]

      • אבי ו. הגיב:

        "מהמסורה המקובלת" איזה מהם ? של אילו שלקחו אותו כשלהם בלבד (לפעמים גם בכוח הזרוע), והמסורות של אחרים פסול מיסודו.

        ומה עם הדברים שאין מסורות ? מה יהיה איתם ? איך נבין נבואות אחרית הימים שכבר אמרו חז"ל שאין להם מסורות ורק שיבוא אותו האת הדבר יתגלה !

        או מסורות שנאבדו וחזרו כמו תכלת או שירת הלוים או השבטים האבודים (שהמסורת המקובלת במקום לחבק ילדו האבודים פוסלת החזרתם)

        צר לי אבל התשובות לא תקבל מ"המסורה המקובלת", לה אין התשובות אלא רק מאלוהים. נראה לי שעל זה מספר לנו ישעיהו בפרק מא (כב-כח)

        יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ: הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶ \{וְנִרְאֶה\} יַחְדָּו: הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט: מִי הִגִּיד מֵרֹאשׁ וְנֵדָעָה וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק אַף אֵין מַגִּיד אַף אֵין מַשְׁמִיעַ אַף אֵין שֹׁמֵעַ אִמְרֵיכֶם: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן: וְאֵרֶא וְאֵין אִישׁ וּמֵאֵלֶּה וְאֵין יוֹעֵץ וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר:

  8. ayelethashar הגיב:

    אור היושר שלום

    אני שמחה על שאלותיך, הרי אי אפשר להיכנס לדקויות על כל משפט ומשפט, והשאלות מאפשרות להבהיר את מה שלא הובן כהלכה, ולדייק בדברים כדי שלא ישתמעו לשתי פנים ולא יובנו כהוויתם.

    אני מרגישה ששאלותיך באות ממקום אמיתי שרוצה להבין, ואנסה לענות אחת לאחת.

    אני לא מציעה דבר, אין ברירה, אני משתמשת במילים לתאר מהלכים רוחניים, וכמו שאמרתי אלוהים הוא הדרך אלוהים הוא המורה. הלב האישי ניפגש נטו עם לב אלוהים ללא מתווכים.

    אלוהים אומר שובו אלי ואשובה אליכם. אמירה זו צריכה ניעור רציני כדי לרוקן את כל הפרשנויות הידועות לנו, ולבקש מאלוהים שיראה לנו את כוונתו היום, מה זה אומר לשוב אליו, ומה זה אומר שאני קורא לך ולא נענה?

    אין לי ספק שבעולם הדתי יש רבים שלא מקיימים רק מצוות אנשים מלומדה, אלא עושים זאת עם לב שרוצה לשרת את אלהים, לב שרוצה את קירבתו , ולב שלא מסתפק, הלב מרגיש שחסר עוד, מרגיש שחסר מימד נוסף שלא הגענו אליו. אני מכירה מצב זה הייתי שם. תהיות, שאלות, חיפוש?

    אני זוכרת שאמרתי לגיסתי, הרב הזה אומר כך והרב הזה מתנגד לו, למי לשמוע? ואז אלוהים שם מילים בפיה שביטאו את מצוקתי האמיתית. "את רוצה להגיע לכסא הכבוד אצל האחד את שומעת שיש סיכוי והרב השני עוצר אותך." בשלב מסויים ביקשתי עקב ריבוי המחלוקות , שמאחר ואני לא יודעת למי להקשיב, אני מקשיבה רק לך אלוהים וסומכת עליך, כי אני כבר לא יכולה לסמוך על רבנים, ובוודאי לא על השכל שלי ואני מבקשת בכל ליבי שישמור עלי מכל משמר שלא אסטה מהקדושה ומדרך האמת ,ואכן הוא שמר עלי מכל משמר.

    לפני שאני מתיחסת לשאלותיך בענין המסורה והדת אלוהים והגלות? או לגבי מה שאלוהים עושה חדש ומה זה אומר בתכלס לתת לאלוהים לעשות וכו'? יש לי שאלה.

    שמתי לב שאתה חוזר שוב ושוב למצוקת האדם שכן מבקש בכל ליבו ואינו נענה.

    מהי בעיניך תשובה מאלוהים?
    למה לדעתך כותב המכתב וכל אדם, מצפה כשהוא פונה לבורא?
    מפני מה לדעתך הוא לא נענה או שהוא חושב שלא נענה?

    מחכה לתשובתך אילת השחר.

    • אני מתכוון לצרות וייסורים כפשוטם. במובן הגשמי עוני מחפיר או מחלות ח"ו וכדו', ובמובן הרוחני זה אי ידיעת הדרך הנכונה, ואי הצלחה בקיום מצוות והימנעות מעבירות ח"ו ורק יורד בדרגות, וכשהאדם מרגיש שלא מגיע לו כל הצרות הללו מפני שהוא משתדל, אז הוא אינו מבין מפני מה הבורא מעניש אותו, ואז מגיעים ספקות באמונה, ואז מתחזקים שוב, ושוב נופלים, עד שמתייאשים. ובגלל סיבה זו מספרת הגמרא [קידושין לט ע"ב] יצא לתרבות רעה אלישע בן אבויה המכונה "אחר" שהיה רבו המובהק של התנא "רבי מאיר בעל הנס", מכיוון שראה אבא ששלח את ילדו לעשות מצוות שילוח הקן והסולם נשבר והילד נפל ומת, וראה את הלשון של התנא רבי חוצפית המתורגמן (מעשרה הרוגי מלכות) נגררת ע"י חזיר ברחוב, ואמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?, הלך ונעשה כופר. ומסופר שאעפ"כ נכנס לבסוף לגן עדן.

      והאמת היא שלא רק האדם סובל, אלא כמו שאמר תלמידו רבי מאיר [סנהדרין מו ע"א, חגיגה טו ע"ב] בשעה שאדם מצטער (מפרש רש"י שפורענות באה עליו בעוונו) שכינה מה לשון אומרת (באיזה לשון היא קובלת ומתנודדת עליו) ?
      קלני מראשי קלני מזרועי (כמו שהאדם שיגע ועייף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי),

      אבל להסביר את זה שהקב"ה גוזר לפעמים גזרות קשות ונוראות על ציבור או על יחיד, והקב"ה בעצמו סובל גם כן, קשה מאוד שבגזרת עשרה הרוגי מלכות גם כן המלאכים ביקשו הסבר והקב"ה לא הסביר להם מאומה כמו שמסופר בפיוט "אלה אזכרה" שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ ? וכו', עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם.

      ואעפ"כ ברור שישנה דרך להמשיך להאמין למרות הכל, השאלה מה היא הדרך הזו.

      ולגבי מה שכתבת שהפסקת להקשיב לרבנים, ורק על אלוקים את סומכת, איך את יודעת מה אלוקים באמת רוצה?, הרי גם בתורה כתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט.
      ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וכו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך – תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

  9. ayelethashar הגיב:

    לאור היושר

    האם המענה לשאלותי, נתת באמונה מה פישרה ומהיכן היא? ואם כן , אני ארשה לעצמי לבקש ממך שתתמצת בלשונך, את התשובות לשלושת השאלות. אני מתפללת בינתיים, לגבי התשובות לשאלות האחרות שלך.

    אילת השחר.

    • כשלעצמי אינני רואה כאן "שאלות" ומימילא לא צריך תשובות.
      דומני שככל שננסה להבין יותר, נבין שבאמת איננו מבינים, וגם לא נוכל להבין לגמרי, אבל עדיין התשוקה להבין ולגעת בשמיים, ולחוש אותם, לא צריכה ואסור לה שתיפסק לרגע, כי עצם העובדה שקיים געגוע כיסופים טמירים, זה גופא האמונה הטבועה בנו,
      לצערי בעולם הזה לא שייך למצוא תשובות לכל השאלות, והשאלות הספקות והלבטים הם מי שאנחנו, כך ירדנו לעולם הזה זה עצם מעצמינו, אלו הם חיים מפני ששייך בהם בחירה בכל רגע ורגע, אך בלא זה, אילו היינו יודעים הכל, אילו הכל היה ברור, אילו לא היה ניתנת האפשרות לבחור, אז לא היו אלה חיים מפכים, אלא חיים דוממים ללא משמעות.

      לגבי היאוש, יאוש פרושו כניעה מוחלטת ואיבוד הרצון, הגמרא בבבא קמא דף ס"ח עמוד ב' אומרת על גניבת נפש שאין שם יאוש בעלים, ומפרש רש"י "שאין אדם מתייאש על עצמו".
      גם מי שמתאבד אינו עושה זאת מיאוש, אלא או כי נטרפה עליו דעתו, או כי הגיע להחלטה שלא יהיה לו טוב בחיים כי לא יצליח בכלום וכדו', לכן גם כשאדם כותב שהוא מיואש ומרגיש בודד וכו', אני לא רואה כאן יאוש מעמצמו, אלא כיסופים וכאב גדול, (אילו היה שייך יאוש לגמרי אז גם לכתוב לא היה טורח) לכן כל מה שנותר לי הוא להקשיב ולנסות להזדהות ולהבין את הכאב, לצערי אין לי תרופת פלא שתביא מזור לכאבים, רק אפשר לעזור בהחלטות ולנסות להסביר, אני עדיין מחשב ותוהה מה הדרך הנכונה והנבונה בעניין.

      • אין עוד מלבדו הגיב:

        הרב יהודה אשלג, בעל הסולם

        הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה. והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?
        אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיה לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת. ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד? וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.
        ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאם כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.
        האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.
        וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
        אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
        והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון (ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).
        וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו, טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל, חוץ מהקב"ה.
        (אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).
        וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא, אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה, היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי, בערך הרגשת הכאב הכללי, זאת אומרת שיש צער השכינה, בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.
        (ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי) ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.
        ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום, לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.
        ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
        והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא, אבל הרצון לקבל הנאה, צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.
        ומשום זה, מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה, ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך, ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה, נמצא שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים.
        http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/31686?/heb/content/view/full/31686&main

  10. ayelethashar הגיב:

    לאור היושר שלום וברכה

    התעוררתי הלילה בשלוש לפנות בקר, התפללתי וישבתי לכתוב לך כארבע שעות תשובה מפורטטת על שאלותיך. כשכמעט סימתי נמחק הכתוב ואין אפשרות בתגובה של הבלוג לשחזר את הכתוב.

    אילת השחר

    • צמרמורת אחזתני מגודל האבידה, לדברים טובים תמיד יש מכשולים, מקווה שבעזרת ה' תתאזרי בתעצומות שוב, נמתין כולנו בסבלנות לדבריך היוצאים מין הלב כתפילה זכה.

  11. ayelethashar הגיב:

    על השיר מה התכלית, של שולי רנד.

    תכלית הבריאה היא התגלות אלוהים בעולם, היא מופיעה בשפע ונועם שממלא את הנברא.

    התכלית אינו הכאב. הוא רק אמצעי, או תוצאה.

    בגלות עקב ההסתר, הייסורים ניראו התכלית.

    אומר הנביא ישעיהבפרק מ' פסוקים א' ב' ג' ד':

    נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם.

    דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נירצה עוונה כי לקחה מיד יהוה כפלים בכל חטאתיה.

    קול קורא במדבר פנו דרך יהוה ישרו בערבה מסילה לאלוהינו .

    כל גיא ינשא וכל-הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה.

    וניגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דיבר."

    אלוהים רוצה לנחם, שילמנו כפלים את המחיר על חטאינו ועל חטאי הגויים. הגיע העת לקבל את הסליחה ולתת לאלוהים לנחם אותנו. ואז נראה כי פי אדוני דיבר.

    התנאי היחיד הוא לבקש להיות בתוכנית של אלוהים. להיות עסוקים בו ולא בעצמינו, אם איננו יכולים תמיד אפשר לבקש, להתפלל. צריך לזכור שהאגו תמיד ילחם להרחיק אותנו מאמונה.

    והרי תפילתו של דוד תהילים פרק פו פסוקים ד'ה'

    "שמח נפש עבדיך כי אליך אדני נפשי אשא.
    כי אתה אדני טוב וסלח ורב חסד לכל קראיך."

    אנו משוחררים מהמאמצים שלנו להתנקות ולהיות ראויים, כי ממילא לא נצליח. מאז מתן תורה לא הצלחנו לקיים אותה בשום תקופה ותמיד נפלנו.

    עכשיו אחרי סבל הגלות, אלוהים רוצה לקיים את ההבטחה הניצחית לאברהם אבינו הבטחה ללא תנאים.

    ירמיהו פרק לא' פסוקים ל'לא'לב' לג':

    "הנה ימים באים נאםיהוה וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה.

    לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם נאם יהוה."

    הפסוקים מעידים על ברית שלא הצלחנו לקיים אותה, שעל כן הלכנו לגלות.
    בפנימיות האדם איננו עומדים בדביקות, באמונה, בביטחון והתבטלות הנידרשת לגילוי רוח ה' בנו. ואנו בגדר רשע השרוי ברצונות האגו שלו רב הזמן. או שאיננו מודעים להם, או שאיננו רוצים לצאת, או שמתקשים בעצמינו להסכים לוותר עליהם. הרי האגו , הרצון לקבל לעצמו הוא המפריד בינינו לבין הבורא. וזוהי הגלות הפנימית.

    המהלך של הברית החדשה שה' מבטיח בנבואה של ירמיה הוא:

    "כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם יהוה נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם.

    ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יהוה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יהוה כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד."

    בגלל הסליחה של אלוהים , למרות שאיננו ראויים הוא בטובו הגדול גואל אתנו.

    וכידוע היכן שמחשבותיו של האדם שם הוא נמצא וכתוצאה מכך גם רגשותיו . נשאר לנו רק לבחור היכן אנו רוצים להיות והשאר יעשה הכל יכול.

    ואם המלחמה נראית לנו בלתי אפשרית הרי עניני החיים מציקים לנו מבקר עד ערב ונראים כענקים. אומר אלוהים בדברים פרק א' פסוקים כט' ל':

    "ואומר אליכם לא תערצון ולא תראון מהם.

    יהוה ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעינכם."

    תודה לך בורא עולם שלא עזבתנו לרגע, גם אם כך נדמה לנו. הרי כאב אוהב השגחת עלינו ומשגיח, עלינו רק לזכור שהיד שלך מושטת תמיד ועלינו רק להחזיק בה.

  12. עמי הגיב:

    "אור היושר" שלום לך
    ציטטת מהמכתב: "האם לכך ירדתי לעולם, הכל כדי לעבור התעללות נפשית, ובתמורה לכך לקבל שכר בעולם הבא?". אתה מהאופטימים. באזני עדיין מהדהדות זעקות המשגיח שלא נהיה מן השוטים שסובלים בעולם הזה וכל תקוותם לעולם הבא, וכשבאים לשם מצפה להם עונשים חמורים…. (זה מאמר חז"ל אם אינני טועה)

    "איילת השחר" שלום גם לך
    כתבת: "מי שמנסה למצוא פיתרון לבעיותיו האישיות וגם קשר עם אלוהים לא יוכל למצוא את אלוהים". אם אדם מנסה לשכך את פחדיו ובדידותו וכאבו בבקשת אלוהיו או משמעות ליסוריו, אז הוא לא מבקש את אלוהים? האם בקשת האלוהים אינה בקשה למילוי חוסר פנימי שגורם לאדם חוסר מנוח או צער? האם בקשת אלוהים היא לא בקשת מה שמסמל אצלנו את האור השמחה והשלווה, דברים שהם חסרים לנו ואנו משוועים אליהם? נשמע מדברייך אלו שישנה בקשת אלוהים ממקום "טהור" יותר שנובעת מאיזה מקום לא אנושי, ואלוהים עצמו הוא אידיאה מופשטת מנותקת שאין לה משמעות לאדם כאדם. גם תחושות עזות של צורך להתאחד עם מי שמאחד את הכל וכולל את הכל הם סוג של מצוקה ובעיה אישית, ולאו דוקא בקשת האל. אם את צודקת בגישה זו מתחוור לי שמעולם לא ביקשתי את אלוהים וגם אין לי שום דבר איתו.

    • ayelethashar הגיב:

      לעמי שלום.

      מאחורי כל בקשה או רצון ישנו חסר להתמלא בסיפוק , אור, תענוג. זהו הטבע האנושי כך באנו לעולם.

      אנחנו לא מודעים שמאחורי כל הרצונות נמצא רצון בסיסי שהוא, הרצון לאור של אלוהים שימלא אותנו.

      האור מלא כל טוב ותענוג.

      מכאן נובעים כל הרצונות לאהבה שלווה שמחה עושר חכמה רוחניות וכו' כי הוא נמצא באלוהים , והוא רוצה להעניק לנו אותם.

      השאלה המתבקשת אז למה אנו חווים את ההיפך? אתיחס לכך בהמשך.

      כל מה שאנו עוברים אמור להוביל אותנו לבקש את אלוהים . לא משנה אם ממצוקה אישית מיאוש או מרעב נטו, להכיר את אלוהים.

      בסופו של דבר אנו אמורים להגיע לרצון אחד , העומד מעל כל הרצונות , תוכניות וכו' הרצון להתאחד עם האל. להשתתף בתוכנית שלו ולשרתו לפי רצונו היום.

      רצון זה תמיד יעמוד למבחן מול כל הרצונות הגשמיים והרוחניים שאנו רוצים למלא דרכם את האגו , במקום להתמלא מהוויתו, מהאיחוד איתו.

      ברור שהתהליך הוא מעורבב כי אנחנו באים עם הרצונות לעצמינו. גם לאלוהים אנו באים מהצרכים האנושיים וזה לא יכול להיות אחרת.

      רק הבחירה האישית וההתמדה בבחירה, תפילה לעזרת אלוהים תזקק ותחזק בתוכינו את הרצון לאלוהים נטו . כך שכל המניעים האחרים שהתלוו לבקשת האיחוד ינשרו מעלינו .

      רק אז נמצא את עצמינו יותר ויותר בהוויה האלוהית העוטפת, מנחמת, ואוהבת. ללא שום קשר למתרחש סביבינו בעולם הגשמי או הרוחני.

      ככל שהאגו האנושי חי, הוא מפריע לאיחוד בינינו לבין אלוהים הוא גונב מאיתנו את האיחוד לאל חי. לכן עוזרים לנו מלמעלה להיפרד ממנו. זהו תהליך שאנו חשים אותו ומשתתפים בו מתוך בחירה.
      אלוהים מכבד את בחירתינו ונותן לנו ללכת עם רצונותינו הוא לא כופה את עצמו עלינו. בניגוד למה שלימדו אותנו.

      ברם אם איננו בוחרים בו האגו מציק לנו עד מוות. צריך לדעת מי נגד מי, ומי מונע מאיתנו את השפע והטוב האלוהי.

      ההשתוקקות שלך, הבקשה לאל חי אינם הולכים לאיבוד, גם אם הם נובעים מהמצוקה שאתה נמצא בה. תוך כדי, אתה מגיע גם לאמיתות שאלוהים בחסדו נוטע בך, כפי שקראתי באחד מתגובותיך שאתה לא יכול למלא את האגו בהנאה גשמית ולקרוא לזה רוחניות. גשמיות היא גשמיות וצריך להודות בה , כאלה אנחנו.

      אלוהים מלמד אותנו לזהות אמת ושקר ולא לעשות ערבוב בין העולם הזה לעולמו. רק אחרי שנזהה ונמסור לו את האנושיות ובמקומה נקבל את הרוח והשפע ממנו, נוכל להנות ממתנות גשמיות ורוחניות שיתן לנו כי זה רצונו באופן נקי.

      בינתיים זה מצבינו ונותר לנו לבקש שבחסדו יגאל אותנו מהאגו המפריע להתאחד עמו.

      לפעמים אדם נענה בפעם הראשונה שהוא מבקש, לעיתים המענה הוא בתהליך וקשיים, שלאחריהן אור גדול מתגלה ואנו מבינים שבלי התהליך לא היינו יכולים להגיע לתובנות, חיבור ושחרור.

  13. לכאורה מאוד קל ופשוט ללמוד תורה בחמש דקות, הרי כלל התורה הוא ואהבת לרעך כמוך ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך, כמו שאמרו רבי עקיבא והלל הזקן. ואפשר פשוט להניח לכל הבלבולים ולדבוק ישר ובתמימות בקב"ה ולהקשיב רק לו, לאהוב אותו ולקבל את אהבתו, ולחיות איתו בקרבה והקשבה וחיבוק, ולחשוב רק מחשבות טובות ולהרגיש רק רגשות טובים ונכונים, וכך כל עמל התורה והיגיעה בה ובעבודת ה' מסתדרים בקלות ובמהירות.
    ולפי זה צריך עיון המאמרים על להמית עצמו באהלה של תורה, ולהקיא חלב שינק משדי אמו, ולכתת עצמו על דברי תורה, ומסירות נפש, ודרך ארוכה שהיא קצרה וקצרה שהיא ארוכה ועוד הרבה כיו"ב.

    במסילת ישרים פרק ג' כתב:
    "כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג): תשת חושך ויהי לילה (תהלים קד), זה העולם הזה, שדומה ללילה:
    והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד): דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ואומר (שם כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו, ואומר (שם יד):
    וכסיל מתעבר ובוטח, כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו):
    השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו', וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם".

    אנחנו נבראים למצב בלתי אפשרי, אנחנו בחושך שבו טוב נדמה לרע ורע נדמה לטוב, ועמוד נראה כאדם ואדם כעמוד. לפי מה נדע? על מה נסמוך? מי אמר שמה שאנחנו מכנים הקב"ה זה הקב"ה. מי אמר שההרגשה של אור ובטחון שאנחנו מרגישים היא לא אשליה ופנטזיה ושכנוע עצמי, והכחשה וריחוף והתעלמות והפניית גב לכל מה שלא מוצא חן בעינינו. אולי זה רע שנראה בעינינו טוב. אולי זה עמוד שנראה בעינינו אדם.
    והמסילת ישרים אומר שמי שעבר את הדרך והשתחרר ממאסר כלא יצרו הוא יכול לתת עצה. אבל אם אנחנו בחושך איך נדע למצוא את העצה הנכונה מתוך שלל הדברים הנאמרים בשם התורה, ולהבין אותה לאמיתה מבין שלל ההבנות שאפשר להבין דברי תורה. אנחנו אמורים לבחור בטוב ובקב"ה אבל אין לנו שום כלים לדעת מה טוב ומה הקב"ה ואיפה הוא, כי מה שבעינינו טוב יכול להיות שהוא רע, כי אנחנו בחושך שבו עמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. איך יוצאים מזה?
    הדרך היחידה להתמודד עם מצב כזה היא של מסירות נפש עקבית ובלתי פוסקת לחתור אל האמת במשך כל החיים, ללכת עם הראש לתוך הקיר, לתוך החושך, לטעות, לקבל מכה, ולחזור לחפש מחדש, ושוב לטעות ולקבל מכה ושוב לחפש, ולא להפסיק כל הזמן לעשות ביקורת, לבדוק ולשקול בפלס ולחפור לעומק ולברר וללמוד ולחפש וכל פעם לטעות וכל פעם להתמודד עם הטעות ולנסות ללמוד ממנה ושוב ושוב ושוב, ולהמשיך את התהליך במסירות והתמדה עוד ועוד, ותמיד לחיות בהכרה שאפשר שהכל טעות, ושאפשר שאנחנו עוורים, ושום דבר לא וודאי ובטוח ופשוט, גם מה שנראה כך, וצריך עוד ועוד לברר ולברר, להעמיק ולבחון ולחפש את הזוויות שעוד לא ראינו.

    זה עמלה של תורה. וכתוב כתת עצמך על דברי תורה. במשך שנים ארוכות אדם צריך לכתת את עצמו כמו שטוחנים זיתים במכתשת להוציא שמן, ולהתייסר בזה, ולדעת שהוא הולך בחושך ולשאת את היסורים של ההליכה בחושך, ולהמשיך להיות נאמן לחיפוש ולחתירה ולעמל, גם אם אין תוצאות, ורק אחרי עמל ויסורים רבים מאוד זוכים ל"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". זה זיכוך הבא מרוב העמל והיגיעה ומסירות הנפש ואורך הרוח והסבלנות והנכונות להתייסר בלי לראות את הסוף ומכח הנאמנות לבקשת האמת שנותנת את הכח למסע ארוך כזה. כתוב שצדיקים בעולם הבא מסתכלים אחורה על חייהם ובוכים, איך הצלחנו לעלות על הר כל כך גבוה וקשה ונראה כבלתי אפשרי?
    כתת עצמך על דברי תורה. לעמול ולהתייסר בביקוש האמת ולהתנפץ אל הקיר והחושך עד שמתפוררים לחתיכות קטנות, עד שלא נשארת אבן על אבן. ואחר כך שוב לפרק ושוב לבדוק מכל צד כל אבן.
    במדרש תנחומא פרשת נח: "זו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול.
    וכו'.
    אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וכו'.
    ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד".
    היסוד הראשון הוא דברי המסילת ישרים, להיות מסוגלים להכיר בכך שאנחנו בחושך ולא יודעים כלום ומועדים לטעות בכל מה שאנחנו רואים ובטוחים בו. להטיל ספק בכל. להתחיל מתהום של ספק מאכל וחושך מוחלט שאין ממנו שום שביל יציאה סלול. על זה אמרו יש דרך ארוכה שהיא קצרה ויש דרך קצרה שהיא ארוכה.
    האמת והתורה היא פשוטה וברורה וקלה וקצרה ולא צריכה פלפולים ולמדנות. לפנות אל הקב"ה ולדבוק בו בתמימות. הבעיה רק שאדם יכול לחבק אויר או כרית או חבר דמיוני ולהתמכר לזה ולא יעלה על דעתו כלל שהוא לא באמת מחבק את אבא שלו.
    לכן מוכרחים להטיל בהתחלה ספק בכל. וצריך הרבה מאוד פלפולים ולמדנות לברר מה אשליה ודמיון ומה מציאות. ורק אחרי דרך ארוכה מאוד של פלפולים ועמל תורה ועמל פנימי אפשר להגיע לפשטות ולתמימות ולדעת שזה הקב"ה באמת ולא חבר דמיוני. בגלל זה יש צורך בכל ספר התורה וכל ששה סדרים ורש"י ותוספות ומהרש"א, ולא די בפרק תהלים אחד פשוט.

    • ונשים שאינן עמלות בתורה במאי זכיין??
      הכיצד הגיעו מרים דבורה חולדה לנביאות??
      וכל אותם בעלי תשובה ששבו מפני ש"הרגישו" את אלוהים קורא להם??
      ומאידך כמה עמלי תורה ישנם שעליהם הפסוק בירמיה (ב',ח') אומר: "הכהנים לא אמרו איה ה',ותופשי התורה לא ידעוני". כיצד יתכן שלומדי התורה אינם מכירים את ה'??

      • שלום, אני מתנצל שלא הסברתי את עצמי היטב.
        בוודאי לא התכוונתי שעמל התורה מבטיח ידיעה ודאית, ולא התכוונתי חלילה לומר שיש רק דרך אחת וכל מי שלא למד ששה סדרים ומהרש"א לא יכול לזכות לתורה ולאמת ולקשר אמיתי עם הבורא.

        אני מבטא רק דעה שלי ורק דבר שקשור לרגשות שלי וזוית הראיה שלי, וכמובן שאני לא יכול לבקר אף אחד ולשלול ממנו את הזכות להאמין בדרכו. ההרגשה האישית שלי, כשאני לפעמים נתקל בגישה שמכונה היום "ניו-אייג'", שיש הבדל גדול בעיני בין הגישה הזו, לגישה שאני מנסה לחיות לפיה ואני מכנה אותה לפי הראייה הצרה שלי גישה של תורה.
        הבעיה היא שמאוד קשה להגדיר את ההבדל, כיוון שיש גישות שבאות מעולם הניו-אייג' ואומרות בדיוק מילה במילה כמו מה שמי שבא מעולם התורה יאמר. וכיוון שהם אומרים בדיוק אותו דבר קשה מאוד לשים את האצבע על ההבדל, שלעניות דעתי קיים. אני מצטער על האריכות, לפעמים כשלא מוצאים את המילים המדוייקות מנסים לדבר מסביב ודברים לא בהכרח מדוייקים כדי לנסות לשרטט בערך מעגל מסביב לכוונה.

        אותה בעיה יש לי גם עם סמינרים של חוזרים בתשובה, לא כל הסמינרים הם אותו דבר, אני מתכוון לכאלה שאחריהם יש שנה שנתיים או שלוש, בהן בעלי התשובה חיים במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, יש להם קשר פשוט וקרוב וחם וישיר לקב"ה, והם ממש מרגישים אותו מולם מדבר איתם ואוהב אותם. מברכים בכוונה אמיתית כל ברכה ומרגישים חסד ותודה בכל דבר שקורה וכו'. אם בודקים אחרי עשר או עשרים שנים היכן הם, לרוב מתגלה תמונה מאוד עגומה. הקסם פג והתמסמס, והדברים ידועים.
        אם מדברים איתם בשנות הריחוף, הם אומרים דברי תורה מדוייקים לאמיתם. באמת המהות האמיתית של תורה לא מותנית בדווקא באותיות הקטנות של הגמרא. בוודאי שהיא מסורה לנשים ולכל אדם בעולם, וכמו המעשה של רבי אליעזר בן דורדיא. וכמובן אפשר לעמול הרבה מאוד באותיות הקטנות ולהישאר רחוק מאוד מתורה ואמת, ומעשים שבכל יום.
        קשה לי להגדיר ולשים את האצבע על מה שאני מרגיש, שלי אישית יש בעיה עם הגישה שמשכנעים בסמינרים את בעלי התשובה, ושלהרגשתי היא אותה גישה שיש בעולם הניו-אייג'.
        אם אני מנסה למצוא דברים מאפיינים, אולי אפשר לומר שאני מרגיש שיש מהירות רבה מדי שבה מגיעים לוודאות מוחלטת. שיש פחות מדי משקל לחיפוש, להתמודדות עם ספקות. חסרה לי ההרגשה של היישרת מבט ריאלי ומפוכח וטבעי עין בעין מול החושך והרע והריק והבלבול והחולשות האנושיות, שיש בעולם ובעיקר בתוך עצמנו. מול החלק בעולם שעומד מולנו וצועק אין אלוהים. מול ילדה בת שלוש גוססת בלוקמיה. לחלק בנפש שלנו שרחוק מרוחניות ואור, שמציץ למחשוף של אשה מזדמנת. חסרה לי הענווה שנובעת ממבט כזה.
        לפי הרגשתי יש קפיצה פתאומית מדי ממצב של חרדה קיומית, בדידות וחושך וחווית עולם ריק וריקנות פנימית והרגשת אבדן דרך, שלדעתי כל אדם שעומד על דעתו מתחיל ממנו, למצב שבו הכל פתאום מואר ופשוט ווודאי ונפלא. יש לי בעיה עם מעבר פתאומי וקצר וקל מדי מהתחושה הזו לתחושה הזו. ההרגשה שלי שבאמת אדם לא יכול לעבור ממצב זה למצב זה במהירות וקלות מכח סמינר או סדנה או דברי הדרכה כלשהם. זה לדעתי אמור להיות תהליך יותר עמוק ונוקב. הוא לא מוכרח להיות דווקא בישיבה תוך לימוד גמרא, ואין לאף אחד ואף תרבות ואף עם בעלות ומונופול עליו. וכמובן לימוד גמרא ביגיעה לא מבטיח שזה יקרה. רבי אליעזר בן דורדיא עשה תהליך כזה אצל הזונה ביום אחד. הוא חזר בתשובה בסמינר של יום אחד ומייד זכה לתורה ולעולם הבא, בלי גמרא.

        עבודה זרה י"ז א':
        אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
        פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
        בשעת הרגל דבר [תשמיש המיטה] הפיחה.
        אמרה [הזונה] כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
        הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
        אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
        אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
        אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים".
        אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
        יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. וכו'.
        בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

        אבל כמה עומק ונוראות יש בתהליך שלו. כמה זה נוקב. יצאה נשמתו בבכייה. זה לא לשמוע כמה הרצאות ומייד לצאת במחול של דביקות מאושרת בקב"ה. הוא הפך שמיים וארץ ומת תוך בכייה. ובת קול יצאה ורבי בכה.
        זה מה שלעניות דעתי חסר לי בגישות של סמינרים לתשובה או ניו אייג'. הרצינות והפקחון הנוקב. החתירה עד התהום. כדי להגיע באמת לשורש הנפש צריך לקדוח מאוד עמוק, כמו קידוח נפט של כמה קילומטרים, לעבור את כל החול ולהגיע לסלע. בהשקעה גדולה ובחוסר ודאות גדולה מה מוצאים. וזה יכול לקרות גם בפיצוץ של יום אחד. אבל אז זה נראה כמו אצל רבי אליעזר בן דורדיא, שהשמיים וכל צבאם עסקו בזה ויצתה נשמתו בבכייה. זה לא שבאים להרצאה נחמדה ומייד צפים באופוריה וורודה ומושלמת.
        צריך לבנות דברים מהיסוד, מהתשתית של המציאות והנפש. וכדי להגיע לשם צריך לחפור הרבה בכל השכבות, וגם באותן שיש בהן חושך ויצרים ותאוות וקטנות.
        אי אפשר פשוט להחליט אני מבטל את האגו והגאווה שלי, אני מבטל את הקטנוניות שבי, את המחשבות המכוערות והאפלות והבהמיות, את הכעס והמרירות והבדידות והפחד והיאוש והעצבות. הם לא יתבטלו באמת רק כי החלטתי שאני מעכשיו אחשוב אחרת ואבטל אותם וריכזתי על זה כח רצון. הם רק יוסתרו ויודחקו, ומתישהו יצופו בחזרה. אין שום דרך לעשות משהו כדי לבטל אותם באמת. לחשוב שאפשר על ידי החלטה וכח רצון לבטל אותם זה בעיני כמו לחשוב שאפשר על ידי החלטה וכח רצון לעשות שיהיה אור בלילה. זה פשוט לא קורה. ואם לוחצים יותר מדי שזה יעבוד מגיעים למצב של ריחוף ופנטזיה.
        צריך לחשוף אותם, להכיר אותם היטב, וזה מאוד מאוד קשה ומטעה, יש מנגנונים רבים של הונאה עצמית לגבי כל מה שיש בעמקי הנפש שמביש ולא מתאים לאיך שאנחנו רוצים לראות את עצמנו. וצריך ללמוד לחיות איתם, לסבול מהם, להתנגש בהם ליפול ולנסות לקום, ההתקדמות היא על דרך שאמר רבי עקיבא אבנים שחקו מים. המים צריכים לראות את האבן, לחשוף אותה, ולבוא איתה במגע, והשינוי קורה לאט לאט. כמו שמים שוחקים אבן. זה לא דבר שאפשר פשוט לקום ולהחליט ולעשות, גם אם מאמצים את כח הרצון עד הקצה.
        החלטה בסגנון סמינרים לתשובה וניו אייג' לחשוב מעכשיו מחשבות נכונות או להרגיש דברים חיוביים, לעניות דעתי זה פשוט להפנות את הגב לדברים שסותרים לזה. והם יישארו שם ויחכו לתור שלהם לצוף בחזרה.
        קיצור דרך כרוך בעצימת עיניים, בבנייה מלאכותית של הסתכלות, שלאחר זמן יגיע מצב שהיא צריכה כל הזמן חיזוק בלתי פוסק ובטווח יותר ארוך מועדת לשקוע.
        כשאני מדבר עם אנשים כאלה אני רואה שהם אומרים דברי אמת מדוייקים שאת רובם הם חשבו לבד, והם מאמינים בהם בכנות גמורה, וחיים אותם באופן חי ומלא ובכנות. ומלאים רגשות חיים וכנים של בטחון ואושר וקרבת אלוהים. הנטיה המיידית היא להתבטל בפניהם ולרצות לקבל מהם ולהיות כמוהם. יש לזה כח משיכה. כאילו כל החיים זחלתי והתבוססתי ופתאום מישהו אומר לי הנה, אפשר פשוט להעיז ולקום וללכת. תראה אותי, זה באמת עובד. אם אני יכול אז גם אתה.
        ואז מתעוררת בי הסתכלות ספקנית על זה, אולי בגלל הגיל, כשמגיעים לגיל מסויים מתרגלים לראות דברים במבט שמסתכל על עשר או עשרים שנה בבת אחת. אני שואל את עצמי איפה האדם הזה יהיה עוד עשרים שנה. האם האש הזו עדיין תבער בו באותה רעננות? כל אחד יכול להיות במקום אחר עוד עשרים שנה, אבל משהו באופי של המדרגה הרוחנית הזו גורם לי להרגיש שמטבעה היא לא מהדברים שיכולים להחזיק עשרים שנה. בית מאבן יכול ליפול מחר, אבל טבעו שיחזיק מאות שנים. בית שבנוי מפרחים עצם טבעו שלא יחזיק שנים רבות.
        וגם זה עניין של חוש ריח, אני לא קורא לאנשים כאלה "כתות", אבל האף שלי מריח ריח דק שמכיר לי ריח הרבה יותר חריף שאני מרגיש במקומות שמכונים "כתות". זה ריח הפוך ממה שאני מרגיש אצל אנשים שיכולים להיות גם חילוניים גמורים, אבל ההרגשה שלי שבינם למילה "ריחוף" אין שום קשר.

        מה שכתבתי בתגובה הקודמת בא להעמיד רק ציור מאוד קיצוני וסכמטי כדוגמה להדגיש את הצדדים שלעניות דעתי מבחינים בין הגישה שבעיני [לי ולחיים שלי, ואולי אצל אחרים זה אחרת, וכתוב "איש את קדשיו לו יהיו"], נראית אמיתית, לבין הגישה שלטעמי שטחית, ושלהבנתי בחז"ל לא התכוונו אליה. העמל בתורה שבעל פה שהבאתי ציור שלו מהמקורות הוא רק דוגמה. למעשה בחיים זה יכול להתבצע בדרכים שונות זו מזו לאין מספר, וכמובן זה לא מוכרח להיות כל כך קיצוני וחריף ודרמטי כמו שהצגתי. הצגתי את הקיצוניות החריפה ביותר רק כדי להבהיר את העניין, המציאות הריאלית והחיים כמובן לא מתנהלים בקיצוניות כזו.

        אני מאמין שאצל נשים התהליך שאני מדבר עליו יכול להיות יותר קל ורך וקצר כי הן נבראו יותר שלמות וקרובות ומתוקנות. אבל עדיין זו אותה גישה של "דרך ארוכה" רק פחות קשה כגידים. וגם לגביהן לעניות דעתי ביסוד הדברים קיימת ההבחנה שניסיתי להבחין ולבטא.

        הזכרתי כבר שאדם הראשון כשנשאל למה חטאת ענה האשה אמרה לי. ורבי ירוחם שאל איזו תשובה היא זו, והסביר שהקב"ה אמר לאברהם לגבי גירוש הגר שמע בקולה של שרה כי אתה טפל לה ברוח הקודש, ומכח זה אדם שמע בקול חוה. והוא המשיך לשאול אם אדם עשה לפי זה למה הוא טעה. והביא ממדרש [השיחה אינה תחת ידי וראיתי אותה לפני שנים רבות ואולי איני מדייק, ואני לא זוכר בדיוק את המדרש שהביא], שהתפקיד של האיש הוא להתמרמר על עצמו. לחפש ולחקור ולעשות ביקורת נוקבת מאוד שוב ושוב. וצריך את עבודת הצוות, שמצד אחד לאשה יש יותר יכולת וקרבה להגיע להכרת האמת באופן ישר ו"אינטואיטיבי", אבל זה גם יותר מועד לטעות, ולאיש יש יותר יכולת לעסוק בביקורת נוקבת וכואבת ומפוכחת, וצריך את שניהם כעבודת צוות, ובהקשבה זה לזה ולמידה זה מזה, ואדם לא עשה כל הצורך את החלק שלו בעבודה המשותפת הזו ולכן נכשל. איש ואישה בהקשרים כאלה הכוונה לצדדים בנפש האדם, וגם בגברים יש את הצד הנפשי שמכונה "אשה", ולהיפך, וזה יכול להיות גם משא ומתן פנימי בין האדם לעצמו, בין אם הוא איש או אשה.

        • תודה גדולה, על דברי החכמה הנושאים חן אור ושמחה.
          למרות שהיה ברור מלכתחילה שאין מע"כ בא ח"ו להלין ולקטרג. כי אם ללמד דרך מאוזנת ואורח חיים שקול ומושכל של התבוננות ויגיעת האמת. מ"מ כעת הדברים יצאו לאור עולם מתוקנים ומשוכללים.

  14. עמי הגיב:

    שלום רב
    הרב שליט"א כתב "רק אחרי דרך ארוכה מאוד של פלפולים ועמל תורה ועמל פנימי אפשר להגיע לפשטות ולתמימות ולדעת שזה הקב"ה באמת ולא חבר דמיוני".
    לא עברתי גם אחוז מזערי מהדרך שהרב מתאר, אבל נראה שבסופו של דבר ידיעת והשגת ה' למי שעבר דרך קשה וארוכה זו של עמל תורה ועמל פנימי גם היא חתומה בחותמת האישית של "שכנוע פנימי" (אמנם מתוך בירור עצום וניסוי ותעייה רבים), אין לו שום דרך "להוכיח" שהוא השיג את האל ולא איזו כרית דמיונית שנקנתה בעמל גדול, כמובן שאינו צריך להוכיח זאת לשום אדם ודי לו בכך שהוא מכיר בזה בעצמו. גם מי שהקב"ה התגלה אליו בכבודו ובעצמו אין לו יותר ממה שברור לו והוא מרגיש ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שזה הקב"ה, אין לו יותר ממה שהוא משוכנע בזה באמת הכי עמוקה שיכולה להיות לו, ואף אחד לא יכול לערער לו את זה. אבל עדיין זה משהו שמקור הכוח שלו תלוי בתחושה שלו או בנשמה שלו או באיזה כלי שדרכו משיג מי שמשיג את אמיתות האל.
    מבחינה זו לכאורה אין הבדל בינו לבין מי שמאיזה טעם שיהיה משוכנע בכל עמקי נפשו שהשיג את מציאות האל. גם מי שנמצא בעיצומו של אירוע פסיכוטי כלשהו והוא רואה חזיונות הוא משוכנע שמה שהוא רואה זה עצם מעצמותה של האמת. האם בסופו של דבר מה שנותן תוקף פנימי לכל הכרה שתהיה הוא בעצם השכנוע שאדם מאמין במה שהוא מאמין?
    אני מכיר בכך שיתכן שבגלל שאני מדבר על דברים שלא חוויתי והשגתי אז אין לי מושג על מה אני מדבר, וגם יתכן שאני מנסה להבין דברים שהשכל הוא לא הכתובת לכך, כי השכל לכוד במה שהוא מכיר ולא יכול לתפוס מה שמעבר לו.

  15. עמי הגיב:

    איילת השחר, תודה רבה על דבריך המאירים והמעודדים
    נראה לכאורה, תודה רבה על הבהרת הדברים בצורה נפלאה, באמת לא הבנתי היטב את כוונת הרב מעיקרא

  16. ayelethashar הגיב:

    לעמי שלום
    עניתי לך גם בבלוג שלי, על יחסך היום ל"שובו אלי ואשובה אליכם"

    אתה צודק שמי שלא חווה את התגלות האל לא יכול לדמין מצב כזה שבו ברור לו שההתגלות היא מאלוהים ולא דמיון, או שכל. המאמצים בשכל להבין או לתאר מצב זה לא יועילו.

    מי שלא טעם פרי מסוים לא יוכל לדמין את הטעם גם אם יסבירו לו מהבקר עד הערב. רק אחרי שיטעם יהיה בטוח בטעם ויזהה אותו.

    ההתגלות באה ברוח, היא ממלאת את האדם והוא יודע בודאות. רוח אלוהים גם מראה את חטאו של האדם ואין אפשרות לברוח ממנו.

    מי שחי במדבר ולא מכיר יום של גשם, לא מכיר את התופעה ולא יכול לדמין אותה. רק אחרי שחווה את הגשם יכול להעיד על טיבו ולהבדיל בין מדבר לארץ גשומה.

    העולם האנושי והאגו יש לו חוקים משלו. הראיה והשמיעה והרגשות באים מעולם זה.

    מי שמקבל את רוח ה' וחווה אותו, הראיה השמיעה והרגשות משתנים ללא עזרת האדם במעשה ובשכל.
    מה שנראה לו קודם בעיה, קושי ,כעס וכו' נעלם והוא מרגיש מלאות שמחה חיים והמקור להם ברור.

    השפע הזה מחכה לכולנו קטן כגדול, איש ואשה.

  17. עמי הגיב:

    "איילת השחר" תודה רבה על העידוד והדברים המחכימים
    אני באמת מייחל ומקוה לשפע האלוהי
    בקשר למה שכתבת בבלוג שלך שהנסיון והמאמצים מצד האדם לבקש את הקב"ה ולחקור אחריו הוא בעצם הפרעה להתגלות כי זה נובע מהאגו, הרמב"ם במורה הנבוכים כותב אם אינני טועה שההכנה מצד הנביא היא מוכרחת לקבלת הנבואה, אך לא מכריחה שבאמת ה' יתגלה אל מי שעושה את ההכנה לכך. גם אברהם אבינו חיפש את בוראו עד שנגלה עליו, ויש דעה בחז"ל שרק בגיל 48 אברהם הכיר את בוראו. כך שנראה שדוקא המאמצים של האדם הם דרך להגיע להשגה אלוהית. יתכן שלא הבנתי היטב את דברייך או שאולי כוונתך שבדור שלנו ההנהגה כבר אחרת

  18. ayelethashar הגיב:

    לעמי השלום והברכה

    אם הבנתי נכון אתה שואל, האם צריך הכנה לנבואה? ומהו המקום של המאמץ להגיע להשגה אלוהית?

    בדרך כלל ודאי שצריך הכנה לנבואה, השאלה מהי נבואה, ומהי הכנה?

    מהו מאמץ מיותר, ומהו המאמץ הנידרש?

    לבקש לדרוש ולחפש את אלוהים, זהו הבסיס של ההתקשרות לבורא.

    הנבואה או ההשגה האלוהית באה מרוח אלוהית שאינה מעורבת באגו או ברוח האנושית.

    מאז מתן תורה ניסינו להתקדש , להיטהר ולא הצלחנו, עובדה שגלינו. המאמצים לשנות את האגו יגרמו לאגו משופר יותר אבל לא ישנו את הרוח. הרוח ניתנת מלמעלה.

    המאמץ שעלינו לעשות היום הוא לבקש את ה' ולהסכים לתת לו את כל הרצונות והמידע שצברנו עד היום. על מנת שיתן לנו מרוחו. זהו תהליך עם ירידות ועליות ולא ביום אחד.

    כשאלוהים נותן לנו לזהות את האגו, לא לנסות להיות טובים יותר במאמצים שלנו, אלא להישאר במצב הזה ולבקש מהבורא שינקה אותנו ושיברא בנו רוח חדשה.

    כל מי שנימצא בדרך זו יודע שההמתנה עד שרוח ה' מופיעה היא המאמץ הקשה ביותר. בינתיים נילחמים בספיקות באי נעימות, באמונה ורואים כמה אנו לא יכולים להחזיק מעמד ורק הצעקה והבקשה מבורא עולם נותנת לנו כח להתמיד בכל המצבים הנידרשים .

    בני ישראל אחרי מעמד הר סיני חטאו בעגל. ברגע שמשה בשש לבוא בהמתנה, לא היה להם אחיזה מוחשית במתווך, הם חיפשו מתווך חדש שילך לפניהם. כאן היה חטאם הם היו צריכים להמתין באמונה.

    בתקופתינו האמור להיות " זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלע". על מנת שיבוא מלך הכבוד ויתגלה בנו.

    ההשתתפות שלנו מתבטאת בזה, שאיננו מפריעים לבורא לפעול ולעשות איתנו. בזמן הזה אלוהים נותן לך להכיר את עצמיך את האגו את אוזלת ידך. ומאידך את החכמה האהבה והמתנות שלו.

    אינני יודעת אם הבהרתי לך היכן המאמץ הנידרש והיכן לא, אני תפילה שאלוהים יתן לך ויפתח לך את המענה הדרוש לך. התנ"ך מונח לפני ביהושוע פרק כג' ה':

    "ויהוה אלוהיכם הוא יהדפם מפניכם והוריש אתם מלפניכם וירשתם את ארצם כאשר דבר יהוה אלוהיכם לכם."

  19. אברך הגיב:

    אנחנו כלי ביד היוצר, קשה להבין זאת בצעירותינו אך החיים הם המורים הכי טובים (אומנם שכר לימוד מאוד גבוה)
    כואב לקבל מכות ואף צורך בסיסי לבקש מהבורא לא להפעיל כלפינו סנקציות קשות, אך אין לנו להלין רק על עצמינו, על חוסר עשיה שנצטווינו בה.
    יהודי דתי ניכר במעשיו ולא הרגשתיו כי עמידה בנסיון היא עשיית רצונו לרצונך והיא קשה מאוד כי אין באדם חלק יותר חזק מהרצון ואף כוחו רב בטישטוש השכל.
    זהירות בממון של השני מבטא גם כפיית רצון לרצונו וגם דרגת הבנה הבסיסית ביהדות שכסף שלא שייך לך לא ניתן לך מאת הבורא
    אדם אכן ניכר בכוסו כיסו וכעסו שכולם טיבעם שהם מוציאים את האדם מדעתו וכאמור עמידה איתנה היא מאפיין הבסיסי ביהודי (לפני שיעורים בשמירת הלשון ופלאפון כשר) ואפילו יין יראת ה' מפיגו… ודי למבין…
    ועכשיו לעיקר !!! הייסורים לא מביאים בהכרח להריסת הנפש ! זה פרי עשייה עצמיית! חיוך אחד עם רצון ענק להמשיך ולהתקדם זה המון!!! יש עוד דקה בחיים ? תיקחו עוד נשימה ותעשו מעשה חסד למי שיותר מסכן ממכם! עוד מצווה והחיים יפים יותר! העולם נפלא ויש בו מקום גם בשבילכם, יש מי שמשגיח למעלה והוא מעוניין שהשמחה לא תפסק גם אחרי מה שנראה כהסוף…. אם תמשיכו תראו שזה היה רק ההתחלה..
    החיים זה מלחמה שהפחד מהפסד הוא מזיק יותר מההפסד עצמו!!! זהו חכמת חיים של יהודי… לדאוג בכל הכח למחר ולא לדאוג את דאגת המחר כלל…. אנו בעשייה עם כל הכוח והכישרון אבל התוצאה שייכת למתכנן המציאות בלבד (כל הזכויות שמורות)….
    אין ולא יהיה לכם שום אפשרות לסובב את העולם ולכן אתם לא אחראיים על התוצאה ולא צריכים להצטער עליה….
    אבל אתם חייבים לעשות הכל שהחיים שלכם יהיו מלאים תוכן מגוון פנימי שזה תלוי ביחס שלכם לחיים והמציאות……

  20. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אני רוצה לכתוב

    אבל השאלה, יש פה מישהו שקורא? אני רואה שהדברים נכתבו לפני הרבה זמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s